שיר השירים א:יג מפרשים: רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד ומצודת ציון

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי. דּוֹדִי נַעֲשָׂה לִי כְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צְרוֹר הַמּוֹר בְּחֵיקוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי לְךָ צְרוֹר זֶה, שֶׁיִּתֵּן רֵיחַ טוֹב מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁאִבַּדְתָּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְרַצָּה לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּמָצָא לָהֶם כַּפָּרָה עַל עֲוֹנָם, וְאָמַר: "הִתְנַדְּבוּ לַמִּשְׁכָּן, וְיָבֹא זְהַב הַמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב הָעֵגֶל":

משל:
צרור. מבארת כי הרגישה ריח הטוב של דודה משני פנים, א] מצד זכרון הבושם שנמצא אצלה שדודה דומה לה כצרור המור הצרור בין שדיה, כן חקוק על לבה, עד שבכל פעם יעלה ריחו וזכרונו מבין שדיה:

צרור המור דודי לי. עם כל זה אתה דודי נחשב לי לצרור המור, שבעבור שהוא צרור וקשור עומד ריחו בו לבל תפוג, והוא העולה על ריח נרדי ולכן תשוקתי אליך, ואתאוה שתלין בין שדי להתענג בך והנמשל הוא לומר הנה הטובות שגמלת עלי גברו על מעשי, ולכן אתאוה שתשרה שכינתך בקרבי: